סיפורו של מוטי

את מוטי חדד פגשתי בנאות השרון. במהלך תיעוד של טקס יום השואה שהתקיים באותו יום וראיונות עם ניצולי שואה, הפנו את תשומת ליבי לגבר מחוייך וקורן שישב בלובי. משיחה קצרה עם מוטי הבנתי שהסיפור שלו מרתק במיוחד, וכזה ששווה לשתף.

הכל התחיל בטיול שגרתי לתאילנד כמו ישראלים רבים אחרים. על פי התכנון המקורי, מוטי היה אמור לטוס לטייל שם עם חברים או בת זוג, אבל נסיבות שונות הובילו לכך שהוא טס לבדו. מוטי היה אז בן 51 בשיא כוחותיו ומלא מרץ ותשוקה לחיים.

ביום ה-24 לטיול, מוטי יצא לסיבוב בשוק בבבנגקוק במטרה להשיג מציאות. היה יום גשום והרחובות היו מלאי שלוליות. בדרכו לשוק עברה לידו מכונית בכביש והתיזה עליו מי שלולית. ספוג במים, מוטי החליט לחזור למלון ולהחליף בגדים לפני שינסה את מזלו שוב. בהגיעו למלון, כ-40 דקות לאחר מכן, התמוטט על ריצפת חדרו. מכיוון שמוטי שהה בחדר לבד, חלפו יומיים בטרם מצאה אותו אחת המנקות כשהוא ללא הכרה. מיד הוזעק אמבולנס למקום ובזמן שהתגודדו אורחי המלון סביב חדרו, שמעה אחת מהאורחות שהייתה בדרכה לצ'ק אאוט שגבר ישראלי נמצא חסר הכרה ובמצב רע. שמה היה סואה. סואה הייתה בחורה מוסלמית בת 22 מאנגליה שהייתה גם היא בחופשה בתאילנד. כששמעה סואה על המתרחש, היא ירדה לרחוב וביקשה מצוות האמבולנס להתלוות למוטי בטענה שהיא בת זוגתו. סיפרו למוטי שכל הדרך לבית החולים היא הייתה לצידו והחזיקה לו את היד.

בבית החולים עשו למוטי בדיקות דם, אך לא הצליחו לאתר תופעות ספציפיות שיעזרו להם לאבחן אותו. סואה דרשה מהרופאים לקבל העתק של התוצאות שלו ודאגה לפקסס אותם באופן מיידי לאביה, פרופסור בכיר לרפואה באנגליה. אביה החזיר לבית החולים אבחון מפורט ומדויק והמלצות לטיפול. מסתבר שמוטי נדבק בחיידק טורף אגרסיבי במיוחד. החיידק היה ככל הנראה בשלולית המים ברחוב ונספג דרך העור. מוטי לא ידע אז שעקב היותו חולה סכרת, הוא היה בקבוצת סיכון לסבול ממחלה זו למרות הטיפולים המונעים שנעשים לפני הטיפול. סואה נשארה לצידו של מוטי במשך 17 ימים נוספים בבית החולים בתאילנד, שם בילה מוטי למעלה משלושה שבועות. החיידק הטורף גרר את מוטי לסדרה של החמרות באיברים שונים, כולל הכליות וכלי הדם ולאחר חזרתו לארץ, אחד הסיבוכים, בצירוף עם פצע ברגלו הסלימו עד כדי קטיעה. מוטי איבד את רגל שמאל כתוצאה מכך וכיום הוא נמצא בשיקום, בכיסא גלגלים וכמועמד להשתלת כליה.

לאחר תיאור האירועים שאלתי את מוטי על ההתמודדות האישית שלו עם החוויה הקשה, על הקשר עם סואה ועל הקשיים בישראל. בנעוריו, מוטי שירת במג"ב במשך 12 שנים ולאחר מכן כקצין כיבוי אש ברמת-גן. "החיים הכינו אותי להתמודדות עם קשיים ולגישה חיובית למרות הכל" מספר מוטי. כשהיה במצב קריטי בימים הראשונים לאישפוז בבנגקוק, צוות בית החולים כבר הזמין לו ארון קבורה על מנת שמשפחתו תוכל לקחת לקחת אותו לקבורה בישראל. אחיו טסו לשם כדי להיות לצידו והכירו גם את סואה, שלדבריו הייתה "יד האלוהים בפעולה". בשלב מסוים מוטי הבין שהוא על סף מוות ופנה בתפילה חרישית לאלוהים ובבקשה לשרוד את המחלה. בנימה קצת יותר אישית סיפר לי מוטי שכל הדברים שנראו כל כך רציניים בחיים עד אז, מתגמדים לנוכח המוות ומאז הוא רואה דברים מזווית אחרת. "כל יום שאני מתעורר, אני מודה לאל שאני חי ויכול לחוות דברים. קיבלתי את החיים שלי במתנה מחדש". מוטי נמצא בשלבים אחרונים של שיקום ובקרוב הוא אמור אפילו לקבל פרוטזה חדשה בהתאמה ולחזור ללכת, לאחר שהקודמת נשארה בבית החולים עקב קשיי הסתגלות. מסיבות של הדת, סואה אינה יכולה לשמור על קשר עם מוטי, אך הוא מקווה שיום אחד היא תגיע לישראל והוא יוכל להודות לה באופן אישי וללוות אותה בסיור במקומות הקדושים והמעניינים. יצא לי לראות את מוטי כבר כמה פעמים בנאות השרון ובכל פעם אני מתמלא בהשראה לנוכח החיוביות והאנרגטיות שלו בגישתו לחיי היומיום, שנראים מהצד לא קלים כלל. החיוך הכנה על פניו הוא כוח שלא ניתן להתעלם ממנו.